סיבת ההפניה:

העדר פרויקט- האמנם?

רקע התפתחותי :

כשקיבלנו את הבקשה לפרסם משהו בחוברת של השפ"ח, חשבתי לעצמי, מה ניתן לפרסם? איזה פרויקט מיוחד עשיתי, וככל שהסתכלתי כה וכה לא מצאתי שום דבר ייחודי שאוכל לספר עליו. בכל זאת הרגשתי שאני בתום שנה של עשייה מאד אקטיבית ואינטנסיבית, אז איך יתכן שאין לי על מה לכתוב? לספר?

רקע חינוכי:

אני מניחה כי נהוג לתאר בחוברות כגון אלו פרויקטים מיוחדים, מקוריים, משמעותיים ואת תרומתם לקהילה. אני מרגישה שהפרויקט שלי, השנה, היה הפרויקט של כולנו- היומיום. פרויקט שהוא חשוב, דורש די הרבה מקוריות ותרומתו לקהילה משמעותית. רק בקריטריון המיוחדות הפרויקט שלי לא עומד.

למעשה, מדובר בפרויקט  הדורש, תפקוד בתוך בית ספר וגנים, קשר עם הורים, מורים, גננות, ילדים, המון אבחונים ובעיקר אבחוני בשלות, ועדות השמה והשנה גם ועדות שילוב.

התנהגות בזמן האבחון:

תרשו לי להתרכז בתקופת אבחוני הבשלות:  כל התחנה כמרקחה. פסיכולוגים, או ליתר דיוק בעיקר פסיכולוגיות מתרוצצות כפועלות בכוורת גדולה, הורים נכנסים ויוצאים, ילדים ממתינים לאבחון, הטלפונים כמעט קורסים, שלא לדבר על המזכירות שעובדת במלא המרץ והקיטור.

אם חשקה נפשך בחדר או בערכת אבחון, מוטב שתתאם היטב עם שותפך לחדר, או עם  בעלי החדרים בסביבה (על אחת כמה וכמה ביום שלישי). לאט לאט חולף חודש ועוד חודש, וכמות האנשים במסדרונות פוחתת, אך הלחץ על המחשב וכתיבת הדו"חות גובר. אוגוסט, הופך למשאת נפש- שם מצפה החופש, למי שיבחר.

תוצאות האבחון:

התחום הקוגניטיבי:

עבודה מאומצת עם אילוץ לביצועים ביעילות מירבית. אני באופן אישי קיבלתי לידי רק מינואר,עשרים ושתיים פניות לאבחונים, שמתוכם עשרים של ילדי גן. לשמחתי חמישה אבחונים הוסרו ממני ועוד שתי הפניות לא הגיעו לכלל אבחון. כידוע לכם כל תיק הוא תיק וכך מצאתי את עצמי ב שש ועדות השמה ובתשע ועדות שילוב . יש לי עוד ועדת השמה אחת בהמתנה....

התחום הרגשי:

מעבר לעומס, למוצפות הרגשית ולצורך לתמרן בו זמנית בין כל כך הרבה פרטים וצרכים,  בעצם אנחנו מרכיבים פאזלים. משתדלים לאסוף את המסגרת מהגננת, את חלקי הרקע מההורים, את הדמויות המרכזיות מהילד, להשלים את פרטי השרירים מהמרפא בעיסוק ואת השפתיים מקלינאית התקשורת ואת הלב מהתרפיסטית

באמנות. ואז משסיימנו להרכיב את הפאזל, הוא לא יכול להישאר יתום, יש לבחור לו מסגרת מתאימה של המלצות, להראות להורים, להציע להם להוסיף או להחסיר חלק מהחתיכות או לשנות חיבורים שלא ראינו במדויק, ולהשאיר מקום לחלקים הנוספים הנוצרים לבלי סוף. 

הפאזלים האלו, כאמור,הם אנשים, וכל אחד עולם ומלואו, חלקים מהם נשארים בתוכי וממשיכים איתי הלאה, למטופלים הבאים, וכמובן לחיים בכלל. לעיתים התוכן כלל לא קל לעיכול, יש כמה משפחות שאני נושאת איתי, גם הביתה: לעיתים באופן פיזי בתיק (תיקים לסיכום, לחשיבה נוספת וכד'), אבל לרוב איפשהו בין הלב לבטן, קשה לי עדיין, לנתק אותם מהיומיום, מי יודע אם אי פעם אוכל? אם זה רצוי?

המלצות:

תרפיה בחברה- שיתוף הקולגות באופן מובנה ובמסדרונות

??????????????????????????